Negative Love

אני לא יכול לכתוב על ג'ון דון (John Donne). יש מעט מאוד משוררים שקשה כל כך לכתוב עליהם, שייקספיר הוא אחד מהם למשל. לא שלא נשפכו טריליוני מילים על שייקספיר או על דון – ללא ספק רבים חושבים שהם יכולים לכתוב עליהם. אך לחשוב שאפשר לכתוב, ובאמת לכתוב – אין זה אותו הדבר.

אבל אני יכול לנסות לכתוב עם דון [לנסות]. אני יכול לנסות להגיב. יהיה לכך מחיר, אני מודה שאני מעט חושש. אבל צריך להתחיל איפה שהוא בכדי שמשהו ייכתב. צריך, לפחות חלקית, לוקליזציה.

“I Never stoop’d so low,”

פותח דון את השיר Negative Love. הממד בו עסקינן הוא הנגטיב, התשליל. מאמרו של פרויד תורגם במילה "שלילה", התשליל הוא זה אשר שולל, הוא במובן מסוים ההופכי המשלים, ולכן למעשה גם מנכיח את הפוזיטיב.

אהבה בנגטיב, זה כמו לומר אהבה בחסר. אין זה היעדר האהבה, זו אהבה אחרת. השלילה, פרויד מזכיר לנו, היא הוספה של סימן. אהבה בנגטיב זוהי אהבה מסומנת, היא התשליל של אהבה כל-כולה, מה שבארת' כותב כאהבה דמיונית [גם עם גרעין ממשי]. האהבה שדון כותב, אשר מורידה אותו כה נמוך, אל התחתית [של מה?], אל הלוע [של הפה], היא איננה האהבה של בארת'.

“stoop’d so low”, איזה מצלול... החומריות של המילים כמו מנגינה הממחיזה את הירידה העמוקה, נטולת התחתית. משוללת הקרקעית.

“I Never stoop’d so low, as they

Which on an eye, cheeke, lip, can prey,”

בהוספת המשך המשפט, לפתע מקבלת הירידה מטה נקודת ייחוס: לא ירדתי כה נמוך כמותם. ובכל זאת, בפני עצמו, כאמירה (enunciation), “I never stoop’d so low”. האם ביחס אליהם אני לא התדרדרתי, האם כמותם אני התדרדרתי? האם אני אחד מאותם הם עתה, גם אם אחרת?

I/eye, משחק מילים חשוב בהקשר הזה, זה יוצר הקבלה: הם מתרכזים ב-אני, ואני... אני מעולם לא הייתי כל כך שפוף. הם יכולים לארוב לטרף בשל כך, ואני – גם אני שפוף, כאריה בין עשבים, ממתין לרגע לזנק. זוהי אהבה, אך באופן אחר, כתשליל.

“My love, though silly, is more brave,

For may I misse, when ere I crave,

If I know yet, what I would have.”

כמה דחיסות בשלושה משפטים... אני ממקם את חשיבות המקטע, למעשה את הבית כולו, באותה המילה – “misse”, הכתובה פה בתוספת e, כשגיאה [אינדיקטיבית?]. תוספת שארית. “I misse”/”eye misse”. כמו גם “ere”, אשר אפשר לקרוא מלשון “to err”, כך – “when err I crave”, או “when err eye crave”. או מצד שני, “[h]er”, כמו גם – “when here I crave”, וכן “when her eye crave”. ברור עד כמה מורכב לקרוא את המקטע הזה על כלל פעולותיו... הדגש הוא, אפרופו misse, שההחמצה הינה בלתי-נמנעת.

“If that be simply perfectest

Which can by no way be exprest

But Negatives, my love is so.”

מאיפה להתחיל לקרוא את זה... מה-“perfectest”/”perfect-test”? מה-“exprest”/”express it”/”express-rest”? או מהתשליל[ים], מהתשליל אשר אהבה עושה מן המושלם, מן הניתן להבעה, אלא באמצעות תשליל.

או שאולי כדאי להתחיל מהסוף, מה-“my love is so”, אותו “so low”, כמו גם – “so lo[w and behold]”. או פשוט מן הפשטות, “my love is so”, ככה. זה מה שזה. תשליל של המושלמות הדמיונית.

“To all, which all love, I say no.”

אני אומר "לא" לכל אלו שאוהבים [כולל אותי?]? או אני אומר "לא", לכל אלו שאוהבי-כל? או אני אומר "לא" לכל אלו אשר אוהבים את כל אלו, זאת אומרת את עצמם, משמע – אוהבים ללא שלילה? אוהבים ללא חסר? או אולי, באופן קצת הפוך על הפוך, אני אומר "לא" לכול [ה-כול] אשר שם הכול נאהב [ה-כול], לטובת שלילה, שלילה המבחינה בין הכול לבין הסינגולרי. אני אומר "לא" לכול, שם הכול נאהב, כדי לאהוב ספציפית.

“If any who deciphers best,

What we know not, our selves, can know,

Let him teach mee that nothing;”

הנה דון ממציא לנו את הלא-מודע הרבה לפני פרויד. הרבה לפני לאקאן. אולי הוא היה תלמיד של שניהם, והם לא ידעו זאת עד אשר קראו דון...

לכאורה [רק לכאורה!] נותן דון מקום של עדיפות לזה אשר יודע לנתח, לפרש את הקוד. כמה מזמין היה לקרוא זאת כך... ישנו פסיכואנליטיקאי המחזיק בידע, והוא יודע לפרש אותי לעצמי. בוא, אומר דון, בוא תגיד לי את אשר אני לא יודע, לא יכול לדעת, לגבי עצמי. דון הוא פתיין... אל תפלו בפח. תקראו.

"אם", זו התנייה. אין בהכרח כזה. כבר הטיעון הראשון קורס. הוא קורס שוב במילה “best”, אשר משמעה – "הכי טוב", אבל גם "לנצח". אם ישנו מישהו אשר מפרש הכי טוב, אשר פירושו מנצח [אותי!], את מה שאנחנו לא יודעים [מי זה אנחנו? אני ברבים, או את ואני?].

גם חשוב כל כך ה-“know not”, כמו גם “no not”, זה שיודע הכי טוב לפרש את אשר אינו לא אנחנו – לפרש את מה אשר אינו, זאת אומרת "לא זה לא אנחנו", "לא זה לא אנו עצמנו", "לא זה לא מה שאנו יכולים לדעת". שלילה כפולה היא תמיד חיוב. האומנם? ממש לא.

שלילה כפולה, בתצורה הזו – “no not” – היא סימון של הוויה (being) המנכסת לעצמה שייכות. זאת אומרת, זה הפירוש של הוויה הזו שנקראת "אנחנו" אשר אינה משוללת. אינה משוללת מה? אינה משוללת את היותה רבים, זאת אומרת ללא הסינגולריות. זה הפירוש של מה שאנחנו לא לא, מה שאנחנו כן, שהוא בהכרח לא מה שאנחנו בשלילה. זהו הפירוש של האהבה, אך לא האהבה בשלילה. כך גם מסתיים המשפט בקיפול המסובך –

“what we k[no]w not, our selves, can no[w]”

שלוש שלילות ברצף. זה חתיכת טיעון מורכב... אנסה לתרגם [וזה יהיה מסורבל]:

"את אשר אינו לא אנחנו, אנו עצמנו, יכול[ים] לא"

"יכולים לא", בדיוק כמו "יכולים לדעת" (אשר חשוב לזכור שגם הוא בשלילה – לא יכולים לדעת), הוא בדיוק אנו עצמנו. איננו יכולים לדעת את עצמנו, כיצד יפרש אותנו מישהו אחר? מישהו אחר אשר לא יכול לפרש את אשר אינו לא אנחנו?

ובכן, אם קיים כזה, אשר [לא] יכול, שילמד אותי [יחיד שוב?], בתוספת e [שארית ההחמצה, misse], את הכלום הזה. זהו כלום כי זהו לא פירוש אפשרי. זהו כלום כי זוהי החמצה. זהו כלום כי זה “no thing”, זהו כלום כי זה שם – בכלום הזה, בריק/חור הזה, שנמצאת האהבה בשלילה. איך אפשר לפרש את זה? שלא לדבר על ללמד את זה? אי אפשר. זו בדיחה.

“This

As yet my ease, and comfort is,

Though I speed not, I cannot misse.”

את זה, את ההחמצה הזו עם שארית, את זה אני לא יכול להחמיץ. זה ההקלה שלי (ease), זה גם ההוויה שלי (is), זה הדבר המקל על הנוחות שלי (and comfort ease), משמע – מסב אי-נחת כמו גם נחת, זה האובייקט שלי (this / as yet my is), אשר יהיה האובייקט שלי (yet) מאחר וישנה תמיד החמצה ולכן אין זה האובייקט המושג.

אני יכול להמשיך... זה לא נגמר כל כך מהר, השירים של דון. אבל עדיף שתקראו בעצמכם.

NEGATIVE LOVE.

by John Donne

I NEVER stoop'd so low, as they
Which on an eye, cheek, lip, can prey ;
Seldom to them which soar no higher
Than virtue, or the mind to admire.
For sense and understanding may
Know what gives fuel to their fire ;
My love, though silly, is more brave ;
For may I miss, whene'er I crave,
If I know yet what I would have.

If that be simply perfectest,
Which can by no way be express'd
But negatives, my love is so.
To all, which all love, I say no.
If any who deciphers best,
What we know not—ourselves—can know,
Let him teach me that nothing. This
As yet my ease and comfort is,
Though I speed not, I cannot miss.