דינמיות בטיפול הדינמי

בואו נעצור לרגע ונשאל, בכנות ובפתיחות – למה מתייחס המושג "דינמי" בטיפול הדינמי? אני חושב שזו שאלה שראויה להישאל, אחרי הכול נטען כי הדינמיות עומדת בבסיס הטיפול.

עבורי, שאלה זו נובעת מתוך תקופה לא קצרה של קריאה בטקסטים "דינמיים", אשר שמתי לב כי אף אחד מהם אינו עוסק בנושא הדינמיות. למען ההבהרה – לתאר דבר מה כדינמי אינו בהכרח זהה לבירור השאלה "מהי דינמיות". השימוש בביטוי עצמו אינו מגדיר או מבאר מהו הביטוי ומה הוא מסמן.

באופן דומה, רוב ההגדרות של הטיפול הדינמי (ותוכלו למצוא לא מעט כאלו די בקלות) אינן עוסקות במושג "דינמיות". ההסבר היחידי בו נתקלתי, באופן חוזר ונשנה (עם מעט מאוד רציונל לטעמי) הינו שהמושג "דינמי" שאול מפרויד, ומאחר והטיפול הדינמי הוא התפתחות (ויש לשאול – באיזה מובן?) של הטיפול הפסיכואנליטי, אזי לקחו את השם מפרויד. תשובות מסוג זה נשמעות מספקות ברפרוף, אך בקריאה מעמיקה הן בעיקר מתמיהות. תחילה, שוב, מאחר ואין הן עונות על השאלה "מהי דינמיות?", ושנית מאחר ואומנם פרויד משתמש במושג "דינמי", אך להגיד שמושג זה מרכזי או עיקרי בכתיבתו של פרויד... קשה מאוד לטעון זאת. ולמען הסר ספק, שוב, אפשרי לתאר את הטיפול הפסיכואנליטי כ"דינמי", אבל אז שוב נצטרך לשאול – אבל מהי דינמיות?

המושג "דינמיות" מזוהה פעמים רבות עם המילה "תנועה", וזה נכון באופן חלקי. המושג הינו יחסית מאוחר בשפה האנגלית, ואנו עדים לשימוש בו בעיקר מתחילת המאה ה-18 כאשר מובן המילה היה בהקשר של "כוח המייצר תנועה". זאת אומרת, הדינמיות אינה התנועה עצמה אלא הכוח המייצר אותה. עבורי, זוהי נקודת ההתחלה, וכעת אני תוהה על הקשר בין משמעות זו לבין כתיבתו של פרויד.

ניקח לדוגמה משפט פשוט יחסית מתוך 'הרצאות מבוא לפסיכואנליזה', בו פרויד כותב בנוגע לחלום כניסיון למילוי משאלה:

"אין אדם שיכול להעריך כראוי את הדינמיות של המוח אשר יניח [אחרת]" [1]

המושג "דינמיות" כאן אינו מתאר תנועה, הדינמיות של המוח אינה התנועה של המוח, אלא הכוח של המוח לייצר או להניע תנועה – זהו ניסיון החלום למילוי משאלה. במילים אחרות, זהו רגע שבו פרויד מקביל בין אופן הפעולה של המוח (דינמי) לבין התצורה הדמיונית למשל של החלום כניסיון למלא משאלה, גם אם לא להצליח בכך בפועל. זאת אומרת, אנו עדים בכתיבתו של פרויד לשימוש המדויק יותר במושג "דינמיות" במובן של הכוח המייצר תנועה או הפעלה.

עתה עלינו לשאול האם המושג "דינמיות" אינו שאול למעשה מכותרתו למאמר המפורסם של פרויד "הדינמיות של ההעברה" (The Dynamics of Transference). מעניין, אם לא נדרש, לשים לב שפרויד כותב במפורש שהעברה מופיעה בתצורת התנגדות (כאן המקום להעיר כי בכך מניח פרויד את המושג "העברה נגדית" בסימן שאלה גדול ביותר, לא כי אין העברה של המטפל לעיתים, אלא כי העברה היא תמיד בתצורת "נגד"). ראוי לשאול מדוע העברה מגיעה בתצורת התנגדות, ולתהות לרגע (אולי אפילו להתבלבל עם זה קצת) – האם בעצם התנגדות היא לא דרך אחרת לציין דינמיות.

אפרופו דינמיות, מלבד כותרתו של המאמר המילה "דינמיות" אינה מופיעה בו ולו פעם אחת. זאת אומרת, המאמר עצמו מתייחס לדינמיות של ההעברה, ולא לדינמיות שההעברה יוצרת! במילים אחרות, ההעברה הינה כוח מניע המופיע בתצורות שונות של התנגדות, זוהי הדינמיות של ההעברה. כעת הרבה פחות עמום יהיה לקרוא מסקנות כגון -

"רעיון-ההעברה חדר אל המודע מלפני אסוציאציה אפשרית אחרת מאחר והוא מספק [satisfy] את ההתנגדות".  [2]

מספק את ההתנגדות, במילים אחרות – דינמיות ההעברה הינה מלכתחילה ניסיון לסיפוק ההתנגדות, כמו שבחלום הדינמיות הינה תוצר של ניסיון למילוי משאלה.

סיפוק, אליבא דפרויד, פונקציה מינית. האם ניתן להסיק מכך שדינמיות הינה מינית? כן, בוודאי. פרויד תוחם את מושג הדינמיות בתוך המערכת הפונקציונלית של סיפוק מיני, משמע אליבא דלאקאן – התענגות. יש התענגות בהעברה, כמו שיש התענגות בדינמיות. או אולי נכון יותר יהיה לומר, הדינמיות היא פונקציה של התענגות [אני מתכוון כאן למובן הכולל של התענגות, באותו מובן בו אובייקט a הינו שארית התענגות].

נחזור אל הטיפול הדינמי, וכעת נוכל לשאול שוב – אז מהי הדינמיות בטיפול הדינמי? שהרי אנו מכירים ויודעים כבר כי אחד הדברים הראשונים אשר נדחה בתוקף על ידי הפסיכותרפיה הדינמית הוא הבסיס לעיסוק במיניות. זאת אומרת, במובן מסוים, דינמיות נותקה ממשמעותה או הקשרה המיני, ובשיח הטיפול הדינמי אנו מדברים יותר על "מרחב דינמי", לעיתים אינטרסובייקטיבי, בין מטפל ומטופל.

מרחב דינמי הינו מונח אשר אמור לעורר סימני שאלה, מאחר ועושה רושם כי פונקציונלית מדובר בשני מושגים מעולמות תוכן שונים לחלוטין. נשאל זאת כך – האם מרחב יכול להיות כוח מניע? התשובה היא לא. מרחב איננו כוח. אפשר לומר, אולי, כי במרחב מתקיים כוח מניע, אך זוהי טענה עמומה מאוד ויש לבאר אותה. אם כן, נניח את המונח "מרחב" בצד, וננסה להתמקד יותר במה ש"בין מטפל ומטופל" במובנים של דינמיות.

ללא המיניות, המושג "דינמיות" נותר ככוח מניע. עלינו לתהות – מניע מה? מניע לשם מה? מהו מקור הכוח כמניע? אני טוען, פשטני ככל שיהיה, כי הטיפול הדינמי מציב כאן את התשובה "כוחות או אנרגיות נפש" בין אם מצד המטופל או המטפל או ביניהם. זהו פרדוקס כמובן, מאחר והכוח הדינמי הוא כוח/אנרגיה של הנפש בהכרח בדיוננו, זאת אומרת – זוהי טאוטולוגיה. ועדיין אין אנו מקבלים מענה על השאלות שהצבנו בשום צורה.

המענה הקרוב ביותר שמציע, למיטב ידיעתי, הטיפול הדינמי הינו בנוגע לשאלה אחת בלבד מאלו שהצבנו – מקור הכוח כמניע. רב השיח הדינמי העוסק בשאלה של "צורך מול משאלה", ואין סיבה לחמוק מכך שאכן מקור מושגים אלו חוזר אל מקורות הפסיכואנליזה בפרויד תחת המושג "מילוי משאלה". מן המושג "צורך" אתעלם לרגע, ולו בשל העובדה הפשוטה כי עד היום לא מצאתי הסבר מניח דעת על ההבדל בין משאלה לבין צורך (במיוחד לא כאשר מי שקובע את ההבדל הינו המטפל, זאת אומרת – המטפל אשר לוקח תפקיד שיפוטי אל מול המטופל). פרויד אכן מייחס לדינמיות את התוקף של ניסיון למילוי משאלה, כמו גם את הבסיס עליו נבנה החלום. זאת אומרת, בהחלט אפשר לדבר על דינמיות כקשורה בניסיון למילוי משאלה, אך... אין זה עונה לנו על השאלה "מה מונע" או "לשם מה".

כאן אעצור. מבחינתי, לא ניתן להמשיך חקירה זו מבלי לחזור אל פרויד ולהסיק כי ישנו קשר בלתי מנותק מנושא הסיפוק, קרי – המיניות. אך אם אעשה כך כעת, הרי שבמובנים מסוימים המושג "טיפול דינמי" יאבד את תוקפו, ונקבל את שיח הפסיכואנליזה. לכן, מסקנתי היא כי הטיפול הדינמי זנח את המיניות, ונותר עוסק בתנועת הכוחות הנפשיים והדחפים המניעים אותם סביב עמימות מושגית אשר אינה יכולה, ולטענתי גם אינה שואפת, לספציפיות המשגתית/הבנייתית מעמיקה יותר. האבסטרקטיות היא שמעניקה לטיפול הדינמי את נוכחו, כך נראה. אבסטרקטיות שאינה עושה רדוקציה קטגורלית, או במילים אחרות – האבסטרקטיות היא הפואנטה [ab-stract, במובן של ללא-מבנה].

ללא מבנה, מסביר בצורה פונקציונלית ביותר את הצורך של הטיפול הדינמי במסגרת, מעטפת חיצונית כתחליף לשלד. כך הופך הסטינג למרכיב כה מהותי אשר בלעדיו בלתי ניתן לתפוס את הטיפול הדינמי, בלתי ניתן לחשוב אותו. כך ללא סטנדרט (מה שמוגדר כנורמלי, חזרתי, יציב, מיוצב) לא ניתן להבין את ה"סטיות" של המטופל מהסטינג. לא ניתן להבין באופן אבסטרקטי, זאת אומרת – באופן שאינו תלוי מבנה.

אם כן, כך נראה לי, הדינמיות של הטיפול הדינמי הינה פונקציה הנגזרת מהסטינג. זאת אומרת, הסטינג אינו דינמי, הוא אינו מניע, והמרחב שהסטינג יוצר הוא הגורם המאפשר תוצר לוואי של דינמיות, במובן הזה שבתוך המסגרת משהו מתרחש. מאחר ואין מבנה, אין סטרוקטורה, הקונסטרוקציה של הדינמיות הינה תוצר של מרחב (טופוגרפי אך באיזה מובן?) המקבל נוכחות דמיונית באופן בלעדי כמעט, מרחב דמיוני המונע בכוח דינמי שהינו תוצר לוואי של סטינג השואף ליציבות אבסולוטית בלתי-אפשרית, מאחר ומשהו תמיד מפר אותו – בני האדם, המטפל והמטופל למשל כאובייקטים (או סובייקטים, אך יש לתהות באיזה מובן). אל מול הסטינג הדמיוני נוצר מרחב דמיוני, והדינמיות הינה אותן "היתקלויות" המתרחשות בשפה או בהתנהגות ומייצרות תנועה, חריגה מהסטינג, מרווח לפירוש אבסטרקטי ככל שיהיה. ומילה אחרת לאבסטרקטי הינה גם רגשי.

לסיום, נראה כי בטיפול הדינמי האבסטרקטיות החליפה את המיניות. האם הסבר זה מניח את הדעת באשר למהי הדינמיות בטיפול הדינמי? לטעמי לא. אך זו התחלה, תהיה, קצה חוט של קריאה אנליטית בשאלת הטיפול הדינמי.