בודלר אצל לאקאן

לאחרונה, מצאתי עצמי קורא בודלר.

השילוב של בודלר ולאקאן הוא מעט מוזר. היו שהשתמשו בבודלר בדברם על פסיכואנליזה - למשל, פיליפ לאקאדה בספרו המתעתד לצאת בהוצאת הרשת הלאקאניאנית, או אריק לוראן בראיון שמופיע ב-Et לאקאן מס' 10. ז'-א. מילר התייחס לא מעט אל בודלר לאורך הסמינרים והמאמרים שלו, אזכור אחד כזה הוא

"פסיכואנליטיקאי יודע מה נחשף כאשר מדגדגים לאחרים את ה'בלתי-נסבל' (לאקאן). בגלל זה בודלר מצטט את בוסואה: 'החכם אינו צוחק כאשר זה רועד' – ונותן לקומי מקור שטני." [1]

לאקאן עצמו התייחס לבודלר, למשל ב"מכתב הגנוב" [2], שם הוא מלמד את הסיפור של אדגר אלן פו ומאזכר את תרגומו לצרפתית של בודלר בהקשר של "זוג או פרד", או גם את האבחנה בין דרמה וסיפור הדרמה או גם תנאי הדרמה. זאת אומרת, לאקאן מנתח את התרגום של בודלר את פו. כמובן שלהזכיר את בודלר בלי להזכיר את פו, זה קצת חטא. אדגר אלן פו היה כמו אידיאל אני עבור בודלר, שאיפותיו הספרותיות היו פעמים רבות עם עיניים נשואות אל עבר פו.

אזכור נוסף של לאקאן את בודלר הוא במאמרו על "שאלה מקדימה" [3], שם הוא מאזכרו כמעין קללה, "baudelaire de Dieu!", כמו היה אומר "שומו שמיים!", או מדויק יותר – "בשם בודלר!" – רק באזכור שמו של בודלר. זוהי מעין בדיחה, כפי שמתווסף מיד לאחר כך – "מה שמוצאים שם בגן העדן של אהבת הילד, איפה – בשם בודלר! – שמתרחשים דברים שערורייתיים". הבדיחה, מעבר לחידוד לשון קל עם השם, נמצאת בכתבי בודלר, שם נתקלים באותה אהבה במובן השערורייתי [scandal], כיצד זו מוצאת תמיד מענה באווירה הגותית המטונפת של כשל [4].

אזכור נוסף של בודלר אצל לאקאן הוא בסמינר V, שם הוא מאזכור אותו יחד עם מלארמה בהקשר לחידוד ההבדל בין Witz ובין Wit אצל פרויד, ומציין שהמשוררים – שני אלו בשמותיהם – בעבודתם, הם שמים ליבם לכך [5].

הקורא הלאקאניאני נתקל שוב בבודלר בסמינר X על המועקה, שם בודלר מוזכר באמירתו "אני החתך והסכין", אשר לאקאן מדבר על ברית המילה [6]. האזכור הוא שורה מתוך השיר "L'Héautontimorouménos", הכותרת הלטינית היא על שם מחזה מאת פובליוס טרנטיוס אפר, בתקופת הרפובליקה הרומית, אשר משמעותו המילולית "האדם המתעלל בעצמו", משום כך "אני החתך והסכין" זה אזכור עצמי כפול מזוכיסטי, אשר גם נגלל – "אני הסטירה והלחי", "הקורבן והמתעלל".

בסמינר XIV, לאקאן מצטט מתוך שיר של בודלר, בשיעור מתאריך 14 ביוני 1967. באופן מעניין, שמו של בודלר לא מאוזכר בתרגום של קורמק גלאגר ומופיעות רק שורות השיר:

Tandis que des mortels la multitude vile,

Sous le fouet du Plaisir, ce bourreau sans merçi,

Va cueillir des remords dans la fête servile, …

השיר המדובר הוא "Recueillement", בעברית תורגם על ידי דוד גלעדי בשם "הרהור", ובתרגומו של אליהו מייטוס, אשר ממנו אביא, בשם "התבוננות":

"עדה נקלה של בני-תמותה כי משוטטת,

לשוט-התענוג, נוגש זה, בהם רד,

ובחג-העבדים מוסר-כליות קולטת –"

לאקאן מציין זאת תחת הזדהות בלתי-אפשרית עם מה שמצומצם לקיצוניות של תוצרי-פסולת, דבר הלוכד התענגות, כלכלה חשופה הוא מכנה זאת, אבל זו בדיחה, הוא מציין. זוהי התבוננות על חוק התענוג [הנאה], שכן זה אינו מתעלל מוסר-כליות, "התענוג מחזיק אותך בדיוק בטווח מוגבל ומרופד, מאחר והוא תענוג." לאקאן מביר, ומה שמונח על הכף, הוא אומר, קורא את בודלר, זה בדיוק מה שמסומן במרחק, ומצטט –

Ma douleur, donne moi la main; vient par ici,

Loin d‟eux, etc…

או בעברית של מייטוס:

"ידך לי תני, תוגה, נצא מפה מיד,

רחוק מהמונם."

הוא שואל האם מדובר במזוכיסט, אך זו שאלה כללית, רטורית, אשר הוא ממשיך בקריאתו מתוך ההנחה שכך הדבר.

בודלר מוזכר בחטף גם בסמינר XIX, ממש אזכור קטנטן מהשיעור בתאריך 10 במאי 1972 [7]. אזכור קצרצר בנוגע לאהבה, אשר הוא מציין אודותיה שניתן להתייחס אליה כאובייקט פנומנולוגי, בעוד הביטוי הספרותי של מה שמונח על הכף באהבה עשיר דיו, הוא אומר, כדי שאפשר יהיה להניח שניתן יהיה ללקט מכך משהו, אך למעט סופרים אחדים – ביניהם בודלר מוזכר בשם – הדבר נדיר. אם כן, בודלר הוא אחד מאלו, עבור לאקאן, שמלקט או מחלץ משהו אודות האהבה. הוא אחד מאלו שמצליח לכתוב לא רק על אהבה, אלא לעשות משהו בכתיבה כך שניתן יהיה להפיק מכך דבר-מה שאינו כללי או נאמר חוזר וחוזר ללא חדש, מלשון חילוץ ידע חדש.

אולי אין בכך להפתיע, למי שקורא בודלר. אם כי התרגומים לעברית חוטאים לרומנטיזציה מעודנת, המפספסת את הסקנדל שבודלר כותב, פספוס אולי בלתי ניתן לגישור בין השפות צרפתית-עברית ואיך שהן עושות עם אהבה בכתיבה. גם הטרור, האימה, הזוועה, העברית חוטא בה.

"פסקל, תהום היתה עמו. הלכו השנים יחד.

- אבוי, הכל תהום!"

כך מתרגם דורי מנור את השורות הראשונות בשיר "התהום". זה כמעט מגוחך, ברולסק של אימה. מגדיל מנור ומסביר בהערות כי אמונה עממית הייתה שתהום פעורה מלווה את פסקל משמאלו בכל אשר הלך, ומכאן אזכור המשורר בשורות אלו.

מייטוס לא הרחיק מתרגום זה –

"פסקל – לו תהומו, עמו התנועעה.

אבוי, הכל – תהום"

הצרפתית חריפה יותר,

Pascal avait son gouffre, avec lui se mouvant.

— Hélas! tout est abîme,

שתי מילים שונות – לא תהום ותהום. הראשונה, תהום גאוגרפית פעורה, חסרת תחתית. השנייה, עומקי הייאוש, תהום מקלקלת, עודפת, משקעת, הגאוגרפיה זרה לה. התהום של פסקל הייתה לו תהום אינסופית, אשר ניתן למלאה רק על ידי אובייקט אינסופי שאינו ניתן לשינוי, אלוהים. התהום של בודלר, היא תהום הנשייה, אלוהים עצמו אינו יכול למלאה, והוא הוא, בודלר, כולו בתוכה, אוהב.