רגעים של פחד

"הלכתי לאורך הרחוב – זה היה נמל באנגליה, או על חוף – הלכתי עם מישהו. חסידה באה במעופה מהכיוון ההפוך, לשמאלי. זה חייב להיות סימן מבשר רעות – חשבתי – ופחדתי שזהו סימן של רוע. הייתי חייבת לשאול מישהו, הלכתי אל הנמל לשאול.

שם פגשתי באדם נמוך קומה אותו שאלתי, הוא רק הושיט יד אל כתפיי, היו לו עיניים בולטות ועור כנייר קלף. הלכנו משם והוא נשך את שדי. הייתי מפוחדת עד מאוד – פחד פרימיטיבי – כמו זה של תינוקות רכים או חיות – עיניו בלטו עוד יותר... הוא היה כמו מכשפה... היה נראה לי שהוא ייקח את כל חיי ממני על ידי נשיכת שדי. בפחד זה התחלתי לשיר, שרתי את אווה מריה. האדם הקטן הפך לפחות מסוכן. נרגעתי, שקטתי."

"היה זה מזמור אווה מריה שהנזירה למדה אותי בבית החולים לנפגעי נפש. היא הייתה מאוד נחמדה, מאוד טובה אלי. שיר זה מאת Bach-Gounod מאוד יפה, בלטינית הוא כך: Ave Maria Gratia Plena. "Gratia" בעל שתי משמעויות עבורי: חסד (grace), וסליחה (forgiveness).

שיר זה הציל אותי (בחלום), זה גם היה השיר הראשון ששרתי למורה שלי לשירה... אתה כבר יודע את הפחד הנורא שיש לי מזריקות, לאחרונה אני מזריקה לעצמי ו- אני מתביישת לספר לך – כאשר אני עושה זאת, אני שרה. זה קסם, אני לא מפחדת יותר."

מתוך מקרה שמביא היינריך ראקר במאמרו “Contribution to Psychoanalysis of Music”.

----

התמונה מתוך:

Resurrection by Raffaellino del Colle