הבלתי אפשרי הוא לא קונספציה

הבלתי אפשרי הוא לא קונספציה. זאת אומרת, אפשר להבנות קונספציה של הבלתי אפשרי, אך הדבר הזה עצמו, יהא אשר יהא, אינו קונספציה. הוא פשוט אינו.

פרויד כתב – "אנו מוציאים כי בכדי להבין הפרעות נוירוטיות אנו לומדים יותר ממחקר הדחפים המיניים מאשר כל דבר אחר. למעשה, הנוירוזות הינן, כביכול, המחלות הספציפיות של הפונקציה המינית." [1] אם לא עצרתם אף פעם בכדי לתהות על קנקנו של עניין זה, אשר לכאורה כל כך מובן מאליו בפסיכואנליזה הפרוידיאנית ומצד שני כל כך מפוקפק בפסיכואנליזה הפוסט-פרוידיאנית, אז עכשיו אולי הזמן לעצור ולהתמקד בכך.

מה בעצם פרויד אומר לנו, מלמד אותנו, במשפט הבסיסי-יסודי הזה? מה הכוונה "ללמוד ממחקר הדחפים המיניים"? מה הכוונה במטאפורה, אשר לא בדיוק מטאפורה, ש"הנוירוזות הינן המחלות הספציפיות של הפונקציה המינית"? מהי "הפונקציה המינית"? כיצד פונקציה יכולה להיות חולה, גם באופן מטאפורי?

איני חותר לדקונסטרוקציה של דברי פרויד, ובכנות אני בספק כי תהליך כזה יכול להוביל לתוצר או אפקט מועילים ללמידה, לפחות לא בקנה מידה מהותי. אך האסוציאציה שלי כאן, "דקונסטרוקציה", אינה סתמית. דקונסטרוקציה מאחר ובבסיס אמירה זו, ואולי גם בבסיס כל אמירה אחרת, ישנו דבר מה אשר אינו ניתן לפירוק.

הפוסט-פרוידיאניים, ואני מכליל בקטגוריה הזו את כלל הפסיכואנליזה המתכחשת למקורותיה, נדמה שעשתה היא דקונסטרוקציה לפרויד. זו טעות. אומנם נטרלה, כמו פרקה מנשקה, את התאוריה הפרוידיאנית מהמיניות ובכך נשקה לפרידה מפרויד, אך בפועל זו לא דקונסטרוקציה – זו הכחשה, הפניית עורף (אולי סוג של מנגנון הגנה).

האקט של הדקונסטרוקציה, אקט של פירוק אד-אינפיניטום, מגיע לבסוף לסוף – באופן מפתיע – לפירוק השפה על גורמיה. על גורמיה, מלשון הגורם. הפירוק הופך לפעולה הסובבת סביב עצמה, והפסיכואנליזה יודעת משהו על פעולות הסובבות סביב עצמן, וגם משהו על הגורם.

כך אנו חוזרים אל הפונקציה המינית, וכאן ניתן לומר שזהו אכן קונספט. זאת אומרת, זוהי הבניה הנגזרת ממפגש. המיניות עצמה, לעומת זאת, האם זה קונספט? האם באמת אפשר לומר שמיניות היא קונספט? לא באמת, לפחות לא במובן היסודי של מיניות. על כן אנו מדברים על הפונקציה המינית, ולא על ה-מיניות בה' הידיעה. משונה לחשוב על מיניות במובנים של ה-מיניות, כאילו ישנה איזו אידאה של מיניות (ייתכן ואפלטון היה מזדעזע מכך).

והנה אנו חוזרים, חזרה נוספת, בדרך מעט שונה, אל הבלתי אפשרי, שכן כך התחלתי את הפוסט – "הבלתי אפשרי הוא לא קונספציה". גם כאן ניתן לומר שהבלתי אפשרי, כפונקציה, הוא קונספט. אך למעשה הפונקציה אינה יכולה לתפוס את אשר בלתי אפשרי, כשם שאין ה-בלתי אפשרי כאידאה.

כך אנו נותרים למעשה, בכדי להשתמש בפונקציה כלשהי, ברדוקציה של הדבר לכדי פרטיקולריות. זאת אומרת, לא ה-בלתי אפשרי, אלא בלתי אפשרי ספציפי, פרטיקולרי, זה אשר בלתי אפשרי עבור הסובייקט הזה. או מאידך, ויש כאן שאלה בהקבלה הזו שאני עושה, לא ה-מיניות אלא המיניות אשר הנה פרטיקולרית עבור הסובייקט הזה.