על לימודי רפואה, האוניברסיטה ופסיכואנליזה

מדוע אין צורך בלימודי רפואה כדי להיות פסיכואנליטיקאי טוב? מדוע אין חשיבות מהותית להיותך בעל התואר "רופא", או "מרפא", ואעז לומר גם – "מטפל", בכדי להיות "פסיכואנליטיקאי"?

אלך צעד אחד קדימה, אולי מורכב יותר, ואף אעז לשאול – ויש שיאמרו בחוצפה – מדוע שום ניסיון אקדמי, באוניברסיטה, במרחב לימודי-הוראתי, לא יכול להפוך אותך לפסיכואנליטיקאי? אבל כן יכול להפוך אותך ל-"רופא", "מרפא" או "מטפל"?

אולי כדאי להתחיל בפרויד, אחרי הכול – זה הוא שהניח את הטענה הזו בשדה הפסיכואנליזה:

"אך תחילה מילה אחת. הבחנתי, בסיפוק ניכר, כי רוב מאזיני אינם שייכים למקצוע הרפואה. אך כעת, אל לכם מלחשוש כי ישנו איזה שהוא הכרח ללימודי רפואה בכדי לעקוב אחר מה שבאתי לומר. כעת נלווה את הרופאים כברת דרך, אך מיד נעזוב אותם על מנת לעקוב אחר הדרך הייחודית לדר' ברויאר." [1]

אני לפתע נזכר, אם זיכרון הוא המונח הנכון לכך, בשיחה עם לקוח באחת מעבודותיי ככותב. סיפקתי מאמר כתוב כלשהו, בתחום מקצועי כזה או אחר, אשר הלקוח מצא בו דופי מסוים אך לא הצליח להסבירו. "נו, אתה המומחה – תגיד לי אתה מה הבעיה פה," התעקש אותו לקוח. "אני אולי מומחה לכתיבה," השבתי בייאוש לאחר מספר דקות של שיחה מתפתלת ומתחמקת מהעיקר, "אבל רק אתה יכול לזהות את הבעיה שאתה מנסה להתייחס אליה."  

אני זוכר את תחושת הייאוש הזו שלוותה אותי, בניסיון מצד אחד להיות "המומחה" אשר מצופה ממנו לתת תשובה, לזהות את הבעיה, להבין מה לא בסדר וכיצד יש לפתור זאת. מצד שני, את הייאוש של הלקוח, אשר לא הצליח לתמלל, להגיד, להביע את מה שהפריע לו בטקסט, אשר בבירור לא היה עניין דקדוקי או לשוני גרידא. "הבעיה" הזו, אותה "בעיה" אשר הייתה ללא ספק בעייתית עבור הלקוח, הייתה מחוץ להישג ידי. בקלות יכולתי לתפוס עמדה המתיימרת "לתקן" את הבעיה, ולסיים את השיחה בו-במקום. בקלות וללא מאמץ מיוחד, הייתי רגיל לכך. אך באותה הסיטואציה, קודם כל ביני לבין עצמי – סירבתי לכך.

בדיעבד, מהעמדה המקצועית אשר הייתי אמור לאחוז בה, זאת אומרת – כמומחה לתוכן, היה עליי לעשות בדיוק זאת: לפתור את הבעיה עבור הלקוח במטרה להשקיט את רוחו. להרגיע. להביא לכדי "איזון". במילים אחרות, לסתום את הבעיה. ואני מודה, עם צרימה מסוימת בלב, כי זו העמדה אשר הייתי נוקט טרם לכן ובקלות רבה מאוד. יש נוחות רבה בעמדת "המומחה", ב-ה' הידיעה (וידיעה היא עניין משמעותי כאן). אין דבר פשוט יותר, עד כמה שקשה לאחוז בכך, מאשר להיות בעמדת המומחה. זה פשוט כי זה לא מורכב, זה קשה כי זה תמיד כולל בתוכו את אימת הטעות, אם מוכנים להכיר בה.

אך באותה העת בה התרחשה השיחה הזו עם הלקוח, התחלתי את דרכי בפסיכואנליזה. כבר החלתי לקרוא את פרויד, את לאקאן, ובמובן מסוים הכרתי בכך שאולי זה לא נכון עבורי לתפוס את עמדת "המומחה". לא נכון, מאחר ומאיפה לי לדעת מהי הבעיה אם הלקוח עצמו אינו יודע מה מעיק ומסב לו סבל. אינו יודע לתמלל, אינו יודע לנסח, בקושי גם מצליח להתייחס אליה. הפער הזה, החור בשיחה, היה חשוב. ידע הוא אולי הפתרון לכך, אך הוא לא הפתרון לבעיה. מומחיות אולי תביא לרגיעה, אך הבעיה תיוותר שם, ברקע, מודחקת, אך לא לנצח.

פרויד ידע על כך טוב יותר ממה שהחברה שלנו מכירה כיום. אנחנו בעידן הפייק ניוז יודעים בדיוק כל דבר – הכול פייק, הכול לא ניוז, לא חדש, ולכן גם לא מחדש. במקום בו הכול ברור, לא שואלים. במקום בו הכול ברור – כל אחד יודע הכול. אבל פרויד הבין משהו מזה, והוא נתקל בכך, הסכים להיתקל בכך, וגם הסכים להיות בעמדה הזו של אי-ידיעה. בעמדה הזו של הקשבה. בעמדה הזו של לא לטפל בבעיה מתוך מקום של ידע. אולי כאן גם המקום להזכיר כי תפקידה של האקדמיה, או האוניברסיטה, לפחות בימינו, היא בדיוק ההיפוך לעמדה זו של פרויד – להעניק ידע, להרעיף ידיעה, לייצב את עמדתו של המומחה ככזה אם רק צבר מספיק ידע וניסיון בכך. וכמובן, את הידע הנכון!

ראוי גם לציין דבר מה עניו במיוחד בעמדתו זו ובדבריו של פרויד שהבאתי. לא רק בכך שהוא מתנער מהחשיבות של הרפואה כעמדת המומחה לפסיכואנליזה, אלא גם בכך שהוא ממהר להעניק את הכבוד לגילוי הפסיכואנליזה לדר' ברויאר. זה לא עניין של עובדה היסטורית, או עובדה מחקרית. זה לא שברויאר גילה את הפסיכואנליזה במובן שאנו מייחסים לפרויד, ובוודאי שאיננו כיום מייחסים את הפסיכואנליזה והבנייתה לברויאר. אבי הפסיכואנליזה, זה ברור לנו מעבר לכל ספק, הוא פרויד. אך עבור פרויד, זהו ברויאר. האין זה מפתיע? האין יש בכך רגע להשתהות ולתהייה?

לתחושתי, ואולי אני טועה, פרויד מייחס זאת לברויאר מאותה עמדה קרובה להתנערותו מהרפואה. אותה עמדה המייחסת מקום של כבוד לאחר. אותה עמדה המתנערת מן הידע, אותה עמדה המניחה – כבסיס מוצא – את הידע במשלב של האחר.