על בחירות והסימפטום היהודי

זה התחיל בכוס קפה חמה, ונגמר בקפה קר. בין לבין ייתכן והמלחתי את הקפה בכאב מלוח ועמום. אתחיל בציטוט קצר מדברי פרויד:

"תרבותנו בנויה באופן כללי על דיכוי הדחפים. כל יחיד ויתר על חלק מקניינו, משלמות כוחו, מהנטיות התוקפניות והנקמניות של אישיותו; ומתוך תרומות אלה נוצר קניין התרבות המשותף בנכסים החומריים והרעיוניים." [1]

ישנם אשר יקראו את המונח "קניין משותף בנכסים החומריים והרעיוניים" כסוג של סוציאליזם כלכלי, וזה נכון במידה מסוימת. אפשר לומר שפרויד היה מרקסיסט. אך זה קצת מגוחך להשאיר מחוץ לאמירה זו את המונח הקריטי, אשר מתרגם את הטענה כולה אל משלב שיח אחר – "קניין התרבות המשותף", במילים אחרות – מדובר כאן בתרבות, לא רק בפוליטיקה נטו.

פרויד מלמד אותנו משהו קריטי - התרבות הינה עניין משותף, ובכדי שיהיה עניין משותף כל אחד צריך לעשות ויתור. במילים אחרות, בשביל שתהיה תרבות, צריך להיות ויתור.

"מלבד מצוקות החיים, הרגשות המשפחתיים שנובעים מהארוטיקה הם ללא ספק אלה אשר הניעו את היחידים לוויתור זה."

מהי ארוטיקה? אפשר לשאול, מה בין ארוטיקה לוויתור? ומה בין אלו לרגשות משפחתיים? זהו משפט אשר ראוי כי יעורר את הקורא, ולא יקרא כלאחר-יד. פרויד כותב כאן, במפורש, כי רגשות משפחתיים נובעים מארוטיקה. כיצד זה מוסבר? המונח אינו מיניות גרידא, וגם אינו אהבה, אלא ארוטיקה. מהי ארוטיקה? במה היא מובחנת מן המיניות? אומר בקצרה כי הארוטיקה קשורה בארוס, משמע – בפעולה של חיבור. היא אינה מנותקת מן המיניות, היא עושה בה שימוש. כאן פרויד מבחין ומדגיש בין פעולת חיבור, פעולה ארוטית, אשר מכוונת לוויתור (חיסור?) ובין כזו, אותה אין הוא מזכיר במפורש, אשר אינה מכוונת לוויתור.

"במהלך התפתחות התרבות היה הוויתור בעל אופי פרוגרסיבי. שלבי ההתקדמות הנפרדים שלו קיבלו את אישורם מן הדת. אותו חלק של סיפוק הדחפים שעליו ויתרו, הוגש לאלוהות כקורבן, והנכס הציבורי שנרכש תוך כך, הוכרז כ"מקודש"."

אופי פרוגרסיבי, משמע שלבי התקדמות. כל שלב, או צעד, אושר על ידי הדת. אנו מכירים זאת במונח "הלכה", יש הלכות, צעדים, שלבים אשר יש למלא אותם. כל מהלך כזה קשור בוויתור מסוים, ואותו אדם הלוקח על עצמו את הוויתור הזה "תורם" לציבור ונגמל, לכאורה, בעשיית מצווה (מלשון ציווי). במובן מסוים, בקריאת כל זה במשלב של לוגיקה, פרויד מדבר על הקטגוריה של הציווי, "לקבל אישור" לכל שלב התקדמות, הציווי להגיש קורבן. התוצר הינו נכס ציבורי, במילים אחרות – ברית, חוזה, אמנה חברתית, אשר תוצרה הינו הקדושה. הקדוש הינו זה שמודר מן השיח, זה שמוצא החוצה, השארית, מה שנותר כתוצר של הוויתור. הקורבן הינו קדוש, מקודש לטובת הסדר החברתי. במילים אחרות, זהו ציווי המנוסח כחוק המייצר סדר חברתי.

"מי שבגלל הקונסטיטוציה העיקשת שלו אינו יכול ליטול חלק בדיכוי זה של הדחפים, נתפס על-ידי החברה כ"פושע", כ-outlaw, אלא אם עמדתו החברתית וסגולותיו המעולות מרשות לו להתבסס בה כאדם גדול, ולהיתפס כ"גיבור"."

כאן מבחין פרויד בין זה אשר מוצא מן הסדר החברתי, הקורבן הקדוש, בכדי שיהיה סדר חברתי, ובין זה אשר מוצא מן הסדר החברתי, בשל אי-השתתפותו בוויתור, על ידי כינונו כפושע או גיבור. במילים אחרות, הפושע, וגם הגיבור, שניהם מסומנים על ידי "חוסר ויתור". אבל... "מרשות לו"? איזו הסוכנות אשר מנוסחת בנפש באופן כזה אם לא הסופר-אגו? חשוב לזהות את הגרשיים סביב המסמן "גיבור", זהו לא גיבור אשר מכונן ככזה בשל הקרבתו (ויתורו) למען החברה, להפך – זהו גיבור אשר מוכתר ככזה (אשר מורשה לו) בשל סגולותיו ועמדתו החברתית. הוא אינו גיבור של מעשים, זהו גיבור פוליטי, גיבור של הסופר-אגו. גיבור אשר גבר מבלי לתרום דבר, מבלי לוותר על דבר בדרכו מעלה. במילים אחרות - אימפוטנט כריזמטי. הגיבור, פרויד כותב מבלי להניד עפעף, הינו צדו השני של המטבע, כאשר צדו הראשון הינו – פושע.

כך ישנן שתי תצורות של האדרה הממקמות דבר-מה מחוץ לסדר החברתי: הראשון הינו הקורבן, המקודש, זה אשר קשור בוויתור הסובייקטיבי. זה הוויתור המכונן סדר חברתי סביב הבניית התרבות. זה הוויתור שעלינו לעשות למען קיום הסדר החברתי. השני הינו הפושע, ה"גיבור", האימפוטנט הכריזמטי, אשר אינו מוותר על דבר, קרי - אינו משתתף כחלק מן העם, ובכך מוצא מן הסדר החברתי. זה, מתעלה אל סטטוס ה"גיבור" המורם-מעם, וכך גם מיוצר סביבו סדר חברתי מסוים אשר מנוסח כהתאגדות, זאת אומרת - לא כתוצאה מוויתור אלא כתוצאה מהתארגנות ליבידינלית, התגדשות התענגותית, המושקעת בו וסביבו כ"גיבור".

העם מתאסף סביב גיבוריו, בין אם היו הם גיבורים או "גיבורים". מתאסף – חלק בעד, חלק נגד. ביהדות אנחנו מכירים את זה בכך שהיהודים מחפשים להם פונקציה של מלך, ולמעשה הם ביקשו מלכתחילה מלך בניגוד לדברי אלוהים – משה, דוד, שלמה, מלך המשיח, וכו'. באופן לא מפתיע, לאורך כל התורה, ובניגוד למשל לנצרות וישו, המלך תמיד פושע. המלך תמיד חוטא. המלך תמיד "גיבור" - והמלך אינו מוותר.

בבחירות האחרונות, ישראל בחרה שוב במלך "גיבור". גם אם ביותר מאחד כזה. זוהי בחירה אשר מלווה אותנו מאז שחר הימים בתצורות שונות, כמו גלגל שחוזר על עצמו, סיבוב אשר תמיד מגיע אל אותה נקודת התחלה. זהו משהו אשר קשור בסימפטום שלנו, בסימפטום היהודי.

אם יש משהו ללמוד מן התורה, וכמובן גם מכתביו של פרויד, הוא שהסימפטום אינו רק זה אשר מסב סבל – הוא גם זה אשר בסופו של דבר מוביל את הדרך – ביציאת מצריים וגם באנליזה. במילים אחרות, הסימפטום הוא מה שעובד ומה שלא עובד בחיי המטופל. אך השיעור החשוב כאן הוא שחייב להיות גם ויתור, אחרת אין אנליזה. חייב להיות ויתור, אחרת אין סדר חברתי. חייב להיות ויתור, אחרת דבר לא זז, והכול מתפרק כדי לחזור חלילה שוב ושוב. בלי הוויתור הזה - אין עם, אין מדינה, אין תרבות.

אז בסדר, שוב בחרנו "מלך גיבור" (ביחיד או ברבים). השאלה היא האם אנחנו, כעם או מדינה, מסוגלים גם לוותר על משהו כדי שיהיה משהו אחר. האם אנחנו מסוגלים להקריב, לקדש למען האחר, למרות או בזכות הסימפטום שלנו – או שאת הדחפים שלנו איננו מסוגלים להדחיק?