"כאשר איני בוטח בזיכרוני – נוירוטיים, כפי שאנו יודעים, עושים זאת באופן מופתי, אך גם לאנשים רגילים יש סיבה טובה לעשות זאת – אני יכול להוסיף ולוודא את עבודת הזיכרון על ידי רישום תזכיר [note] בכתב." (פרויד, 1925)
באחד הרגעים באנליזה, עלה בי דחף עז לכתוב. אך לא היה זה דחף לכתוב באותו המובן האקדמי או הספרותי, אלא לכתוב כדי שמשהו מהטקסט יקרא.
היה זה דחף אשר קשור, אני מבין בדיעבד, בתפקודה של הכתיבה כתזכיר (באנגלית – Note), דבר אשר שמים אליו לב, אשר מזכיר, אשר שומעים וקוראים אך גם באופן מפתיע אותו דבר אשר אנו נוטים לשכוח או, במילותיו של פרויד בהמשך המאמר שציטטתי לעיל, "לעוות".
התזכיר, או ה-note, כמו תו מוסיקלי, מזכיר נשכחות (ולעיתים, אוסיף, גם משכיח נזכרות). משהו מהתו הזה, אשר קושר יחד את הכתיבה והמוזיקה, קיבל תצורה של הדחף לכתוב.
I.
בזמנו, כאשר עלה הדחף הזה לראשונה, הייתי סטודנט בתואר שני לספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב.
עם השנים והאנליזה, בחרתי ללכת בדרך מעט שונה מהמסלול האקדמי - מהספר אל הדיבור (והרטוריקה), מהדיבור אל הקליניקה, מהקליניקה אל הפרקטיקה, ועם הפרקטיקה העוסקת בדיבור כסובייקטיבי חזרה אל הספר, אבל כאמור באופן אחר. כך נדדתי במעט מאוניברסיטת תל אביב אל אוניברסיטת חיפה, דרך לימודי תואר שני בביבליותרפיה, רק כדי לחזור אל לדוקטורט במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, אבל כאמור - באופן אחר.
את הסיבוב הזה פרשתי לפניכם על מנת לשוב אל אותו הדחף לכתוב ממנו התחלתי. בתור אדם אשר לאורך חייו עובד רבות עם המילה (ובעבר הייתי מוסיף "הכתובה"), כאשר הגעתי אל לימודי בחיפה מצאתי נחמה במושג ביבליותרפי המכונה "העברה אל הטקסט".
לא הייתה זו נחמה של אנחת רווחה, כי אם נחמה בכך שניתן לגלות בטקסט תצורות אהבה באופנות שונות, ועמה גם מועקה רבה. הבנתי כי אם ישנה העברה לטקסט אזי אפשר להשתמש בה ובטקסט עצמו כחומרים לעבודה אנליטית, במילים אחרות – אפשר להשתמש בטקסט לעבודה סובייקטיבית הקשורה באיווי.
בשביל לעבוד, כך חשבתי (גם אם אני קורא זאת בדיעבד), צריך לכונן את המצב הפסיכואנליטי, זאת אומרת – יש צורך בעמדה אנליטית עמה ניגשים לעבודה.
בהינתן כך, ובאם ישנה העברה לטקסט, אז מדוע לא להשתמש בפניה אל האחר גם בכתיבה? במובן מקדמי ביותר עשיתי זאת באופן קונקרטי, זאת אומרת – השתמשתי בכתיבה אל האחר בתצורת פנייה ישירה, בתצורת מכתב ולנמען המצוין במפורש. ואם בהעברה עסקינן, אז מדוע לא לכתוב אל פרויד עצמו?
כך נולד הטקסט הראשון לבלוג - "הסובייקט נכתב", אשר העליתי ב-29 למאי, 2015 (גם אם כותרתו מביכה אותי כמעה). למעשה, כתיבת המכתב-מאמר הזה נפרש על פני תקופה ארוכה למדי, או במילים אחרות האקט של הנחת הטקסט בממד החברתי היה עבורי למועקה.
מועקה אשר לא חוויתי כדוגמתה בימים מוקדמים יותר, בהם הייתי כותב ומפרסם שירה (אך אולי לא במפתיע כן חשתי במועקה מסוג זה כאשר הייתי מקריא שירה אל מול קהל או יחידים).
II.
במקביל, או מיד עם כתיבת המכתב לפרויד, התחלתי בכתיבת מאמר אשר עדיין לא סיימתי לכתבו.
אולי מאחר ועדיין בלתי אפשרי עבורי לכתוב שם דבר מה, ואולי כי ישנו דבר מה בלתי אפשרי במהות המאמר. נושאו של מאמר זה, אשר יועד להיות המכתב השני בסדרה, היה יהדותו של פרויד, למעשה על היהדות בפסיכואנליזה.
כך מכתב-מאמר אחד מוען אל פרויד, ומכתב-מאמר שני היה בעצם על פרויד; האחד נכתב, השני מסרב להיכתב – ואז מצאתי עצמי תוהה מה מכאן הלאה.
בעודי מתייאש מכתיבת המאמר על יהדות פרויד, אשר העסיק (ועדיין מעסיק) אותי מאוד, נכתב מכתב אחר, השני שפורסם, בתצורת מאמר העונה לשם - "הדיספוזיטיף של פוקו".
עם סיום המכתב הראשון גמרתי בליבי כי פורמט המכתב, בעודו מהותי בעבודת האנליזה, אינו מהותי עבורי ככלי ארוך-טווח. אך עם זאת הנה היה בידי תוצר אנליטי, תוצר של האנליזה, אשר לבש תצורת דחיפות להיות מונח במרחב של האחר הגדול. כך החלטתי, באופן אימפולסיבי, לפתוח בלוג אשר יהווה עבורי פלטפורמה להמשך עבודה.
מאחר ועבורי מדובר בסוג של עבודה אנליטית, וזו עמדה, החלטתי לכתוב את הבלוג מתוך עמדה סובייקטיבית, או במילים אחרות – כסוג של עבודת אנליזה בה תפקיד הכתיבה הינה לשמש כסוג של חירור, בכדי לאפשר את האפקט של מה שבין S1 ל- S2, אפקט סובייקטיבי.
זאת בנוסף להנחה שהציב פרויד, לאפשר קריאה של תזכיר (note), שמיעתו וקריאתו של תו, אשר ישמש עבורי, לכל הפחות, המשך עבודה כיצירה חדשה.
מתוך הבנה זו, גם החלטתי עם חידוש הבלוג (בשעה טובה) שלא לגנוז אף אחד מן הכתבים המוקדמים יותר, ולשמר את סדר הפרסומים המקורי – כמו שרשרת מסמנים – במרחב החברתי, או במילים אחרות - לקריאתכם.
III.
אני מודה ומתוודה כי אין זו עבודה פשוטה עבורי, ורבה בה המועקה.
פעמים רבות אני עוצר ושואל על, לעיתים אף כמעט נכנע ל-, תצורת חרדה הקשורה בדמיוני – מה יגידו, מה יקראו, ומה אני כותב לעזאזל? אך עם זאת, יש בכתיבה לבלוג מסוג זה סיפוק מסוים לצד דחיפות מסוימת, משהו אשר אני קורא כקשור לאיווי, אשר מגלם יותר עבודה מאשר הנאה (ואנו יודעים מה היה לפרויד לומר על עבודה). כך שזוהי, עבורי, תכלית הבלוג – לחורר כדי לייצר עוד עבודה, לעבוד עם החסר.
ואם תהיתם מיהו אותו "אני" אשר הנני כותב בשמו, אז שמי עמרי אופק לוזון, פסיכואנליטיקאי בהכשרה לאקאניאנית, דוקטורנט במדעי הרוח באונ' תל-אביב (פסיכואנליזה וספרות אנגלית זה תחום לימודי), בעל תואר שני בביבליותרפיה מאונ' חיפה וכן תואר שני בספרות אנגלית מאונ' תל-אביב, ומכאן והלאה – תוכלו לקרוא אותי (ואולי גם משהו מעצמכם) דרך הבלוג.
